ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (סגן הנשיא השופט גולדין) מיום 25.2.03 (ת"א 60633/99) שבו קיבל בית המשפט את תביעת המשיב והורה על פינויים של המערערים משלוש דירות וחנות אחת שבהם היו המערערים דיירים מוגנים.

1.         העובדות

(א)        המשיב הוא בנם ויורשם של המנוחים נעמי איילון ז"ל ושמעון איילון ז"ל ("המנוחים"). המנוחה נעמי איילון ז"ל ("המנוחה") הייתה בעלת הזכויות בבניין שברחוב זבולון 17 בת"א ("הבניין").

(ב)        המנוחים לוו כספים מהמערער מס' 1 (להלן: - " בר-לב") ומאדם נוסף - מר משה פרץ - וכנגד הכספים הללו הקנתה  להם המנוחה זכויות דיירות מוגנת (להלן: - " הזכויות") בשלוש דירות וחנות שבבניין (להלן:- " המושכרים"). לשם יצירת הזכויות כרתו המנוחה, פרץ, והמערערים שלושה חוזים נפרדים שנוסחיהם דומים:

חוזה מיום 17.1.91 לגבי שתי דירות בקומה ג'.

חוזה מיום 17.5.91 לגבי החנות ששימשה מסעדה.

חוזה מיום 30.10.91 לגבי דירה בקומה ב' (להלן: - " החוזים"). אמנם יש הבדלים אחדים בין נוסחיהם של החוזים, ובין היתר, אין זהות בין השוכרים בחוזה הראשון לבין השוכרים שבחוזים האחרים, אך בעלי הדין לא ראו להבחין בין הנוסחים ואף אנו ננהג לשיטתם.

(ג)         פרץ והמערערים קיבלו את החזקה במושכרים ולאחר מכן השכירו אותם לאחרים בשכר דירה חופשי הגבוה פי כמה מדמי השכירות המוגנת שהתחייבו לשלם למנוחה. הם העבירו את הזכויות במושכרים לאחרים. המערער מס' 2 (חותנו של בר-לב) העביר זכויות לבר-לב ולבתו (אשתו של בר-לב), בלי לקבל את הסכמת בעלת הבית המנוחה ובלי לשלם דמי מפתח. המערערים לא שילמו את שכר הדירה המוגן שהתחייבו לשלם לפי החוזים.

(ד)        על יסוד המעשים והמחדלים הללו הגישה המנוחה כבעלת המושכרים (ולאחר פטירתה        בא במקומה בנה ויורשה אברהם איילון) את התביעה לפינוי המערערים ופרץ לבימ"ש קמא.

2 .         ההליך בבית משפט קמא ופסק הדין נושא הערעור

(א)        בקדם המשפט הסכים המשיב למחוק את התביעה נגד פרץ. בית המשפט מחק את התביעה נגדו ומעתה לא היה עוד בעל דין. אחר כך התברר שפרץ הסתכסך עם בר-לב ושיתף פעולה עם המשיב נגדו אך לא זה העניין שלפנינו.

(ב)        המערערים התגוננו בטענות אחדות שבית משפט קמא דחה אותן מכל וכל, ואת הטענות האלה הם שבו וטענו בערעור לפנינו. המערערים הודו בהעברת זכויות ובהשכרת המושכרים בשוק החופשי אך טענו:

(אא)      הדברים נעשו בהסכמת המנוחה.

(בב)      הם קיזזו את דמי השכירות המוגנים שחבו בהם כנגד תשלומים שחבה בהם המנוחה.

(גג)        השקיעו סכומים ניכרים בשיפוץ המושכרים.

(דד)      שכרו את המושכרים כשותפות ועל כן היו רשאים להעביר זכויות ביניהם.

(ג)         בית משפט קמא מצא שקמו למנוחה ולמשיב עילות לפינוי המערערים הן בשל אי תשלום דמי שכירות, הן בשל הפקת רווח בלתי הוגן מהשכרת משנה, הן בשל העברת הזכויות במושכרים לאחרים ללא הסכמת המנוחה והמשיב וללא תשלום דמי מפתח. בית המשפט גם סירב להעניק למערערים סעד מן הצדק.

3.         דיון בטענות המערערים

לפנינו שבו המערערים וטענו את הטענות שטענו לפני בית משפט קמא וביקשו להצביע על מה שראו כפגמים וטעויות בפסק דינו.

(א)        כדי להתגבר על טענת המשיב בקשר להעברת זכויות במושכרים בין הדיירים המוגנים לבין עצמם ולבין בני משפחתו של בר-לב טענו המערערים שהשוכרת היא שותפות שלהם, ועל כן לא היה פגם בהעברת הזכויות והיא אף הייתה מותרת לפי החוזים (ס' 20(א) וס' 20 בהתאם לחוזים השונים). דא עקא, טענה זו שהמערערים טענו לה במרץ רב בהסתמכות על פסקי דין, פסק בוררות ומסמכים אחרים, אינה עולה בקנה אחד עם זיהוי השוכרים בחוזים שם נזכרו בשמותיהם ללא כל אזכור של השותפות הנטענת, ואין בכל המסמכים שעליהם השליכו המערערים את יהבם כדי לשכנע בטענה שהמנוחה הסכימה להשכיר את המושכרים לשותפות. יתר על כן, יחידי השוכרים לפי החוזה הראשון שונים מיחידי השוכרים לפי החוזים האחרים ועל כן אי אפשר לטעון ולקבל שהיה מדובר בשותפות אחת. בית משפט קמא דחה את הטענה גם מפני שהמערערים זנחו אותה בסיכומיהם, וגם בקביעה זו יש ממש שהרי המערערים לא עתרו לסעד המתבקש בגין טענתם זו.